פורום המאמנים

בדיון קבוצתי שנערך בו השתתפה קבוצה של 25 אנשים בגילאים ומעמד סוציואקונומי שונה נבדק נושא ה"מחוייבות" בחיים וההתייחסות לכך. השאלה היתה:

האם יש מחוייבות בחיים בכל תחום שהוא?

בתחילת הדיון למעלה מ 90% מהמשתתפים הצביעו שבוודאי יש מחוייבות בחיים והעלו נושאים ודוגמאות כזוגיות, מקומות עבודה, יחסי הורים וילדים, וכו'.

בהמשך הועלתה על ידי המנחה שאלה נוספת:

האם אפשר להביט בנושא המחוייבות בצורה נוספת?

ההצעה היתה: "בואו נביט בכך כהזדמנות"

הדיון הפך סוער יותר ויותר מרגע לרגע, הערות כגון: "זו הזדמנות להכין ארוחת ערב לילד שלי? זו לא חובתי? זו לא חובתי לגדל אותו?" נזרקו לחלל האויר השכם וערב בנושאים שונים, עד השלב השלישי שבו הסביר המנחה את הרעיון כך:

האם מעורבותנו בכל נושא בחיים לא תהייה קלה יותר ונעימה יותר אם נביט בכל תחום בחיינו כהזדמנות בלבד? כהזדמנות להיות טובים יותר, עדינים יותר, שקטים יותר, אוהבים, מעשיים וצומחים יותר?
האם המילה "מחוייבות" אינה מאיימת? אני "חייב"? אני "צריך"? אני "רוצה" בכלל?
האם לראות בכל מה שקורה סביבנו או בעולמנו הזדמנות לצמיחה, לעשיה, למאמץ נוסף, לנתינה או לשיתוף אין בהם ע"מ לשנות את הגישה לחיים? האם לסלוח זו חובה או הזדמנות? האם עשיה מחובה יש בה את הנשמה ו/או האנרגיה כמו עשיה ממקום של הזדמנות ואהבה?

כ 70% מחברי הקבוצה מאד התלהבו מהגישה השונה וההגדרה החדשה וביקשו להרחיב בנושא, לשאר לא היתה התנגדות עקרונית לרעיון למעט אחד שהיה קשה לו להתחבר לכך. השאלה שהוחלט לעסוק בה בשני המפגשים הבאים היתה:

"איך מיישמים את זה בחיי יומיום"?

התשובה הגיע לאחר ארבע פגישות בתהליך של אימון קבוצתי שהפך מפגישה לפגישה למרתק יותר ויותר, התשובה היתה:

"זו דרך חיים, יש להפוך את החשיבה ולהתאמן בה על בסיס יומי, זו הזדמנות לצמיחה למקומות שאף אחד מחברי הקבוצה לא חווה מעולם". אפילו המתאמן שהתנגד להגדרה החדשה בתחילת האימון החליט לנסות, לאמץ את הרעיון וליישם אותו בחייו.

בשבוע שעבר התקיימה הפגישה ה 12 והאחרונה בנושא זה, התוצאות היו מדהימות, כל אחד מחברי הקבוצה סיפר על יישום צורת החשיבה והדרך החדשה בחייו ועל הצלחתו לעבור חסמים שעד היום היו גורמים מפריעים לצמיחתו או להשגיו יעדיו.

חלק סיפרו על קשיים מהעבר שכיום נראים כלא היו, חלק סיפרו על שינוי מהותי במערכת הזוגית שלהם, סבתא סיפרה על שינוי נהדר במערכת יחסיה עם בתה ונכדיה, חלק על שינויים במקום עבודתם ואף על אפשרויות של קידום אפשרי או בונוסים הבאים לידי ביטוי כתוצאה מצמיחתם שם, חלק סיפרו על ירידת לחץ משמעותית בחייהם תוך כדי יישום התפיסה החדשה ויישומה.

אנחנו מאחלים הצלחה למתאמנים בהמשך דרכם וגאים להביא קבוצה נוספת ל"שיא ההצלחה" אותה ביקשו בתחום "הקושי במערכות יחסים".

המאמר נכתב ע"י: ברוך קרפיק

מאמר שפורסם ע"י הגב' ליאורה ליפץ – מנכ"ל GBE Success

גיל, סמנכ"ל שיווק בחברה מובילה, פנה אלי לפני חודש, ושיתף אותי בתחושה של חוסר שביעות רצון, וירידה במוטיבציה. זאת , למרות מעמדו הרם בחברה, והשכר הגבוה שממנו הוא נהנה. בתחילה התקשיתי למצוא את הסיבות להרגשת חוסר הסיפוק. לגיל לא היו קונפליקטים יוצאי דופן עם עמיתיו, וגם יחסיו עם המנכ"ל התנהלו על מי מנוחות. לכאורה, הכל היה נפלא.

במהלך השיחות ציין גיל כי הפעילויות המהנות ביותר עבורו הן פורום שיווק המכירות שמתקיים מדי חודש ופגישות הצוות השבועיות. לדבריו, מפגשים אלו שילבו בין דיוני מאקרו ביחס למגמות השוק והסביבה התחרותית לדיוני מיקרו בנוגע לאפשרויות והזדמנויות לדרכי פעולה חדשות שיאפשרו לחברה לשפר את מעמדה בשוק. גיל סיפר שישיבות אלו מהנות מאד, אבל ציין בצער כי אין להן שום משמעת מעשית. "ברגע שהישיבה מסתיימת לא קורה שום דבר. אין מוכנות ללמוד וליישם דרכי פעולה חדשות ואנחנו ממשיכים לעשות את מה שאנחנו יודעים לעשות".

בינגו! עלינו על הסיבה למצוקה של גיל. התוצאות העסקיות משביעות רצון, אבל גיל מרגיש שהוא דורך במקום, ולא מתקדם. הוא מעביר את ימיו בשגרה משעממת. החברה בה גיל עובד מתאפיינת בשמרנות, מקובעות מחשבתית ותהליכים איטיים שאינם מאפשרים אפילו לסמנכ"ל בכיר להותיר חותם. דיונים מעניינים על פעולות ודרכים ואסטרטגיות חדשות לא חסרים, אך בפועל החברה משמרת ומנציחה את דפוסי הפעולה הקיימים.

גיל הוא רק אחד מתוך מספר רב של מנהלים בכירים רבים שחשים חוסר מוטיבציה, בשל אי יכולתם להניע שינויים משמעותיים, לשפר, ולתרום להתקדמות החברה. כאשר שואלים עובדים מה מגדיר עבורם יום עבודה נפלא, הם משיבים "התקדמות ושיפור". בימים שבהם העובדים מרגישים כי הם התקדמו, או הצליחו להתגבר על קושי מסויים, המוטיבציה שלהם נמצאת בשיאה. אפילו צעדים קטנים והתגברות על מכשולים נקודתיים יכולים לגרום לכל מנהל סיפוק רב, ותחושת הסיפוק הזו מציתה את ההתלהבות והמוטיבציה יותר מכל תגמול או הוקרה.

הסתובבות במעגלים סגורים וחסרי מוצא מאפיינת חברות וארגונים רבים. זהו מקור לבזבוז משאבים, ולתחושת חוסר ערך בקרב האנשים המרכיבים את הארגון. בסופו של דבר, התחושה של חוסר התקדמות וקפיאה במקום, מביאה לתחושת חוסר ערך עצמי שמנציחה חוסר עשייה, שבלוניות וחוסר יצירתיות. היאוש תופס את מקום ההתלהבות, רפיון הידיים תופס את מקום התעוזה, והתוצאה היא שאין התקדמות ויצירה.

גיל התבונן והבין שתחושת חוסר הסיפוק שלו לא נובעת מכשלון ניהולי, אלא מחוויה יום יומית של עבודה שבלונית, שגרמה לו לאבד את אמונתו העצמית ביכולתו ליצור שינוי, ולהטביע חותם משלו. גיל אהב את החברה בה עבד, והיה מרוצה משכרו ומהסביבה החברתית והמקצועית. למרות תרבות הניהול השמרנית והזהירה, הוא לא רצה לעזוב את מקום עבודתו.

גיל החליט לקחת אחריות, ולהתמקד בפעולות של עשייה מקדמת שיוכלו לתת לו לאנשיו הרגשת ערך עצמי. תהליך השינוי של גיל התמקד, קודם כל, דווקא באנשיו. הוא פרט את היעדים הכלליים של החברה ליעדי משנה קטנים, שיאפשרו לכל אחד להרגיש תחושה של התקדמות, לא משנה כמה קטנה. גיל הקנה לצוותים שלו כלים שיסייעו להם להתגבר על מכשולים, חיצוניים ופנימיים כאחד.

בכל פעם שגיל עזר לאחד העובדים שלו, הוא עצמו היה מתמלא בתחושת כח ואמונה ביכולתו לייצר שינוי ושיפור. לגיל היה קל יותר להילחם עבור אנשיו מאשר עבור עצמו, אבל כל הישג שלהם, הקנה גם לו תחושת נצחון. כשהעובדים של גיל החלו להראות סימני התלהבות ומוטיבציה, הדבר הקרין גם על גיל, והוא חזר לחייך. מעגל הכשלון הפך למעגל של הצלחה.

החלטתי לשתף אתכם בסיפור שמהווה אבן דרך בדרכי הרוחנית וכמאמן אישי. השמות בסיפור הזה וכל שאר הפרטים בדויים כמובן… התוכן אמיתי לחלוטין. אני חושב שזה מלמד את כוחה של אהבה… כוחה של חברות ונאמנות, ואני תיקווה שנוכל לדון בזה בהמשך כל אחד ממקומו.

לפני כתשע שנים התארגנה קבוצה של אנשים אצלי לדון בנושא "האהבה… מה היא?" בעקבות מאמר שכתבתי לגוף מסויים.
בקבוצה זו השתתף בעל חברת ענק, איש עשיר מאד ורב עוצמה בתחומו שנקרא לו פה לארי שהיה נשוי לאשה ששמה יהיה פה מלי, הפכנו לחברים אישיים אחרי כ 6 חודשים בהם היה מגיע להשתתף בקבוצת הדיון פעם בשבוע וכך הכרתי גם את אשתו.

אחרי שנתיים ושמונה חודשים מצלצל אלי לארי ביום א' ומבקש לבוא אלי בדחיפות לשיחה, הוא נשמע לא טוב, קולו היה אחר, הוא לא רצה לפרט בטלפון את הנושא רק ביקש שאפנה את היום מכיוון שזה באמת חשוב. הסכמתי וביטלתי פגישותי לאותו יום.

לארי הגיע אלי אחרי כשעה, הוא נכנס לביתי ונראה נורא, האיש ענק המימדים שתמיד שידר עוצמה נראה כשבר כלי, הוא ישב בסלון ואני מביט בו מהמטבח כשאני מכין לנו כיבוד קל, "מה קרה?" אני שואל אותו, "אתה נראה נורא" אני מוסיף.

"היא עוזבת אותי לטובת גבר אחר" פלט לארי.

לא יכולתי להתאפק, פרצתי בצחוק שהיה מביך לשנינו (תבינו אחר כך למה), קשה היה לי להרגע כדקה שנראתה כנצח לשנינו.

"למה אתה עצוב כל כך?" אני שואל את לארי

"כי אני אוהב אותה אולי?" עונה לי לארי כשהוא נראה כמי שהולך להכות אותי לרגע.

"לא היית פה יותר משנתיים וחצי בקבוצת "מה היא אהבה?" אני שואל אותו די בתקיפות, "אתה לא מבין מה קורה לך? לא למדת כלום?" תקפתי ממש.
לארי ידע שאם אני אומר משהו כנראה ששוב יתקל ב"חשיבה אחרת" וביקש שאסביר.

"לארי", פניתי אליו כשאני בא לסלון עם הכיבוד ומתיישב למולו, "אם אתה אוהב אותה, למה אתה לא נותן לה ללכת למקום בו יהיה לה טוב יותר? איפה באה לידי ביטוי אהבתך אליה כשאתה כולך איגו?" שאלתי כשאני מודע לכך שאם הייתי שואל כל אדם אחר שלא השתתף בקבוצה שלי היה חושב שאני מוטרף לחלוטין.
(בטח גם כמה מכם שקוראים את זה עכשיו חושבים כך.. חכו לסוף).

לארי הבין מיד על מה אני מדבר והדבר ניכר בעיניו, במבטו, שוחחתנו מעט ואז הצעתי שישוחח איתה, שילך וינוח קצת לפני כן, שישחרר אותה ממקום של אהבה… סמוך על האנרגיה הזו לארי, הנה יש לך הזדמנות.

לארי עלה לנוח ולחשוב בחדר האורחים אצלי ואחרי כשעה וחצי ירד לסלון וביקש ממני לבוא איתו, "זה נסיון קשה לי מידי" הוא אמר, אבל הוא היה מוכן לנסיון הזה. הסכמנו שהוא מאפשר לה לצאת מחייו בכבוד, הוא איש עשיר מאד ויכול להרשות לעצמו את התענוג הזה למרות שהיה בינהם הסכם רכוש שנוצר בגלל לחץ הוריו והיא הסכימה לכך בתחילת הדרך.

נסענו לביתם הענק של מלי ולארי וכחצי שעה לאחר שהגענו למקום הגיע מלי, יצאתי לקראתה ובוקשתי שתשב איתי בחדר האוכל לשיחה קצרה, מלי הבינה מיד שמשהו קורה.

בשיחתנו הקצרצרה סיפרתי לה על שיחתי עם לארי מבלי להכנס לפרטים, "הוא מחכה לך בסלון" אמרתי ונכנסתי לחדר העבודה שלו לשחק פריסל (אני מכור למשחק הזה שנים) כעשר דקות.

לאחר כעשר דקות אני נכנס לסלון שלהם, רק פנקס צ'קים על השולחן, בדיוק כשהיא יושבת למולו על הספה הגדולה ואוחזת בידיו ואומרת:
"לארי, מעולם לא ראיתי את גודל אהבתך אלי, מעולם לא הבנתי כנראה, אני בהלם, אני מבולבלת כל כך, אני רוצה להשאר, לנסות שוב, האם תאפשר לי?"

הם התחבקו ארוכות, אני עזבתי את ביתם ללא מילה, נתתי להם לחוות את הרגע הזה בלעדי. (מה הם צריכים אותי איתם ברגע של אהבה כזו?)

כיום, כשש שנים אחרי, מלי ולארי עדיין יחד, יש להם תאומים בני חמש והם מאושרים, הם ישמו אהבה בכל עוצמתה בגלל יכולתו של לארי ברגע כל כך קשה להתגבר על האיגו, על הכאב, ליישם אהבתו לאשתו בכל עוצמתה. בגלל היכולת של שניהם להתחבר לרגע, לחשוב אי-תגובתי, להתחבר לאמת גם אם היא כואבת ולא נוחה, ליישם אהבתם ולהביא אותה ל"שיאה".
באמת שמכל מלמדי השכלתי ומתלמידי… החכמתי.